ברכות · נוסח תימן בלדי

בְּרָכוֹת

ברכת המזון, ברכות הנהנין והראייה, ברכת הלבנה והאילנות, קריאת שמע שעל המיטה, שבע ברכות והלכות מעשיות — לפי תכלאל עץ חיים ומהרי"ץ.

לקריאה לפני השימוש: זהו טקסט לימוד, ערוך לפי מסורת תימן בלדי (תכלאל עץ חיים / מהרי"ץ). לפני שימוש למעשה, יש לאמת מול תכלאל בלדי מודפס ומוסמך, ולנהוג לפי מנהג הקהילה ולפי מורה הוראה.
גודל
תוכן העניינים

אברכת המזון

מצוה לומר על השולחן דברי תורה, ויש להזהר בזה מאד. ולאחר מכן נהגו לומר המזמורים כדלהלן.

מִזְמוֹר לְדָוִד. יְיָ רֹעִי לֹא אֶחְסָר: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי: נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב. יַנְחֵנִי בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי. שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה: אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי. וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יְיָ לְאֹרֶךְ יָמִים:

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים. יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ. יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ. בְּכָל־גּוֹיִם, יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים, אֱלֹהִים. יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ, לְאֻמִּים. כִּי־תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר. וּלְאֻמִּים, בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים, אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ. יְבָרְכֵנוּ, אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים, וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל־אַפְסֵי־אָרֶץ:

גָּבְרוּ חֲסָדָיו עָלֵינוּ, וְלֹא כָלוּ רַחֲמָיו מִמֶּנּוּ. וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְיָ:

ונוטלים מים אחרונים עד פרק שני מן האצבעות, ומנהגינו לקנח אז גם את השפתיים. ומנהגינו לכסות הלחם במפה נאה גם בזמן שאין מברכין על היין. ומסלקים כל שיירי המאכלים וכל שכן העצמות והקליפין, לכבוד הברכה.
נוהגים לומר תחילה פסוק זה:

אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: (ויש נוהגים להוסיף: וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבוֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה:)

זִמּוּן

שלושה או יותר שישבו לאכול יחד, חייבים בזימון.

המברך: רִבּוֹתַי בָּרֵכוּ. והם עונים: בָּרֵךְ:
ואומר: נְבָרֵךְ (מעשרה מוסיף: לֵאלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:
והם עונים: בָּרוּךְ (מעשרה מוסיפים: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
והמברך חוזר ואומר: בָּרוּךְ (מעשרה מוסיף: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:

ומברך ברכת המזון. ונכון שכולם יברכו עמו מלה במלה בלחש, ויסיימו כל ברכה לפניו שלש תיבות, כדי שיענו אמן אחר כל ברכה.

בִּרְכַּת הַזָּן

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בְּטוֹב, בְּחֵן, בְּחֶסֶד, וּבְרַחֲמִים. וְטוּבוֹ הַגָּדוֹל לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יְחַסֵּר לָנוּ לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הוּא זָן (וּמֵזִין), וּמְפַרְנֵס לַכֹּל. כָּאָמוּר, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בִּרְיוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, הַזָּן בְּרַחֲמָיו אֶת הַכֹּל:

בִּרְכַּת הָאָרֶץ

נוֹדֶה לָךְ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, וּנְבָרְכָךְ מַלְכֵּנוּ. כִּי הִנְחַלְתָּ אֶת אֲבֹתֵינוּ, אֶרֶץ חֶמְדָּה, טוֹבָה וּרְחָבָה, בְּרִית וְתוֹרָה. וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל תּוֹרָתָךְ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְעַל חֻקֵּי רְצוֹנָךְ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ:

בחנוכה מוסיפים — "עַל הַנִּסִּים"

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַגְּבוּרוֹת, וְעַל הַמִּלְחָמוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת, וְעַל הַפְּדוּת וְעַל הַפֻּרְקָן, שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ, בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמָן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוּנַּאי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרִשְׁעָה עַל עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל, לְבַטְּלָם מִתּוֹרָתֶךָ, וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, וְדַנְתָּ אֶת דִּינָם, וְרַבְתָּ אֶת רִיבָם, וְנָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. וּמָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וּפֹשְׁעִים בְּיַד עוֹשֵׂי תוֹרָתֶיךָ. וְעָשִׂיתָ לְּךָ שֵׁם גָּדוֹל בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ פֶלֶא וְנִסִּים. כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וּגְבוּרוֹת, כָּךְ עֲשֵׂה עִמָּנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת, בָּעֵת וּבָעוֹנָה הַזֹּאת:

בפורים מוסיפים — "עַל הַנִּסִּים"

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת, שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּנוּ וְעִם אֲבוֹתֵינוּ, בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמָן הַזֶּה:

בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. כְּשֶׁעָמַד הָמָן הָרָע עַל עַמְּךָ בֵית יִשְׂרָאֵל, וּבִקַּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, וּשְׁלָלָם לָבוֹז. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, וְדַנְתָּ אֶת דִּינָם, וְרַבְתָּ אֶת רִיבָם, וְנָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. וְהֵפַרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ, וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ, וַהֲשֵׁבוֹתָ לוֹ גְּמוּלוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. וְעָשִׂיתָ לְּךָ שֵׁם גָּדוֹל בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ פֶלֶא וְנִסִּים. כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ עִמָּהֶם פֶּלֶא וְנִסִּים, כָּךְ עֲשֵׂה עִמָּנוּ נִסִּים וּגְבוּרוֹת, בָּעֵת וּבָעוֹנָה הַזֹּאת:

וְעַל כֻּלָּם, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אָנוּ מוֹדִים לָךְ, וּמְבָרְכִים אֶת שְׁמָךְ. כָּאָמוּר, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ (מוזג הכוס במים) אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עַל הָאָרֶץ (מוזג הכוס במים) וְעַל הַמָּזוֹן:

בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם

רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ, עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ, שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ, תַּחְזִיר לִמְקוֹמָהּ בְּיָמֵינוּ:

בראש חודש, יום טוב וחול המועד מוסיפים — "יַעֲלֶה וְיָבֹא"

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. יַעֲלֶה וְיָבֹא, יַגִּיעַ, יֵרָאֶה, יֵרָצֶה, יִשָּׁמַע, יִפָּקֵד, יִזָּכֵר לְפָנֶיךָ זִכְרוֹנֵינוּ, זִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, זִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ, זִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵטָה, לְטוֹבָה, לִבְרָכָה, לְחֵן, לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים.

בראש חודש: בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה,  ·  בחוה"מ פסח: בְּיוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, בְּיוֹם מוֹעֵד חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה,  ·  בחוה"מ סוכות: בְּיוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה, בְּיוֹם מוֹעֵד חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה,

לְרַחֵם בּוֹ עָלֵינוּ וּלְהוֹשִׁיעֵנוּ. זָכְרֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה. פָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה. הוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים. בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. חוּס וְחָנֵּנוּ, וְרַחֵם עָלֵינוּ. וּמַלְּטֵנוּ בוֹ מִכָּל צָרָה וְיָגוֹן, וְשַׂמְּחֵנוּ בוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, כִּי אֵל מֶלֶךְ רַחוּם וְחַנּוּן אָתָּה:

וּבְנֵה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בְּקָרוֹב, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו אֶת יְרוּשָׁלָיִם: (המברך אומר בלחש) אָמֵן.

הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב · הָרַחֲמָן

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הָאֵל, אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ, אַדִּירֵנוּ, בּוֹרְאֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב. הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם, הוּא גוֹמְלֵנוּ חֵן וְחֶסֶד וְרַחֲמִים וְכָל טוּב:

הָרַחֲמָן יִשְׁתַּבַּח לְדוֹרֵי דוֹרִים: הָרַחֲמָן יִתְפָּאֵר לְנֵצַח נְצָחִים: הָרַחֲמָן יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד:

תוספתהָרַחֲמָן יַסְמִיכֵנוּ עַל הַכָּבוֹד: הָרַחֲמָן יִטַּע שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ: הָרַחֲמָן יִגְאַל שְׁכִינַת עֻזֵּנוּ: הָרַחֲמָן יִשְׁלַח בְּרָכָה רְוָחָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ: הָרַחֲמָן יִפְתַּח לָנוּ אֶת יָדוֹ הָרְחָבָה: הָרַחֲמָן יִפְתַּח לִבֵּנוּ וְלֵב בָּנֵינוּ לְתַלְמוּד תּוֹרָתוֹ: הָרַחֲמָן יְגַדְּלֵם לַעֲבוֹדָתוֹ וּלְיִרְאָתוֹ: הָרַחֲמָן יִשְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לִכְלַל חוֹלֵי עַמּוֹ בֵית יִשְׂרָאֵל:

המתארח אצל חבירו — המנהג שמוסיף: הָרַחֲמָן יְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה: הָרַחֲמָן יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתָיו: הָרַחֲמָן יַצְלִיחַ אֶת דְּרָכָיו: הָרַחֲמָן מִכָּל צָרָה וָנֶזֶק יַצִּילֵהוּ:

הָרַחֲמָן יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

צריך ליתן לב לענות אמן גם אחרי "הרחמן יזכנו לימות המשיח" וכו'.

מַגְדִּיל (בר"ח, חוה"מ, חנוכה ופורים אומר: מִגְדּוֹל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעוֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדוֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (בָּרוּךְ הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ):

בִּרְכַּת הָאוֹרֵחַ הָאֲרֻכָּה (לסעודת מילה, לחתן ולשמחות)

הָרַחֲמָן יְבָרְכֵנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד (מִמֶּנּוּ) אִישׁ בִּשְׁמוֹ: וְעוֹד אֱלֹהִים יְבָרֵךְ וְיִשְׁמוֹר וְיִסְעוֹד וְיַפְרֶה וְיַרְבֶּה וְיַשְׁתִּיל וְיַעֲשִׁיר וִיתַקֵּן וִיחַלֵּץ וִיחַיֶּה וְיַאֲרִיךְ אֶת יְמֵי מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ (הנמצאים שם אומרים: אַתָּה מָר וְרָב, וכן לקמן) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וּבַעַל הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת וַאֲבִי הַנִּמּוֹל הַזֶּה [כשיש חתן מוסיף: וְרִבִּי הֶחָתָן הַזֶּה]. אֱלֹהִים יְבָרֵךְ אוֹתָם וְעֶזְרֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם וּבְנֵיהֶם וּקְרוֹבֵיהֶם וְדוֹרְשֵׁי טוֹבָתָם וְדוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמָם יִתְבָּרְכוּ (ועונים: אָמֵן, וְאַתָּה תִּתְבָּרֵךְ:) גַּם יִתְבָּרְכוּ הַכֹּל בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹן בְּעוֹשֶׁר בְּחָכְמָה מוּפְלָאָה בְּחִילּוּץ עֲצָמוֹת בְּבָנִים וּבָנוֹת: (ועונים: אָמֵן: ויש נוהגים לומר, בַּבָּנִים:) בַּבָּנִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקֵי בַתּוֹרָה וּמְקַיְּמֵי מִצוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וּבִנְכָסִים מְרוּבִּים שֶׁלֹּא יִתַּמּוּ, וּבָעוֹשֶׁר וּבַכָּבוֹד שֶׁלֹּא יִכְלֶה: (ועונים: אָמֵן, וְאַתָּה לֹא תִכְלֶה מִכָּל טוּב:) וְהַשֻּׁלְחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו [וְכוֹס שֶׁשָּׁתִינוּ בּוֹ] יְהֵא מְעֻדָּן מְדֻשָּׁן מְפֻתְבָּג מְבוֹרָךְ מָלֵא כָּל טוֹבָה, כְּשֻׁלְחָנוֹ שֶׁלְּ־אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ הַמָּקוֹם בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל וְכֵן יְהִי רָצוֹן: (ועונים: יְהִי רָצוֹן:)

יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַתָּה מוֹרֵינוּ וְרַבֵּינוּ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶה וּבַעַל הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת וַאֲבִי הַנִּמּוֹל הַזֶּה [וְרִבִּי הֶחָתָן הַזֶּה], שֶׁלֹּא תֵבוֹשׁוּ בָּנוּ וְלֹא נֵבוֹשׁ בָּכֶם, (ויש נוהגים לענות: וְאַתָּה לֹא תֵבוֹשׁ:) לֹא תֵבוֹשׁוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תִכָּלְמוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לֹא תֵבוֹשׁוּ בְּרֵאשִׁיתְכֶם וְלֹא תִכָּלְמוּ בְּאַחֲרִיתְכֶם. אַחֲרִיתְכֶם תִּהְיֶה לְדוֹרֵי דּוֹרִים. נִכְסֵיכֶם יִהְיוּ מֻצָּלִים מַצְלִיחִים מַשְׁבִּיחִים קְרוֹבִים לָעִיר וְאַל יִמְשׁוֹל הַשָּׂטָן: (ועונים: וּבְךָ לֹא יִמְשׁוֹל:) וְאַל יִזְדַּקֵּק לֹא בְמַעֲשֵׂיכֶם וְלֹא בְּמַעֲשֵׂינוּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה עַמּוֹ כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאַל יוּשַׂם: (ועונים: וּבְךָ לֹא יוּשַׂם:) לֹא לִפְנֵיכֶם וְלֹא לְפָנֵינוּ וְלֹא לִפְנֵי כָל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל שׁוּם דָּבָר רָע וְהִרהוּר עֲבֵירָה וְחֵטְא וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. אֲבָל תִּזְכּוּ: (ועונים: אָמֵן, וְאַתָּה תִּזְכֶּה:) תִּזְכּוּ כֻּלְּכֶם גַּם אֲנִי הַקַּל וְהַצָּעִיר אֶזְכֶּה עִמָּכֶם לִרְאוֹת בְּבִנְיָנָהּ שֶׁלִּירוּשָׁלַיִם חֲבֵרִים מוּצָלִים מֻצְלָחִים כְּבַתְּחִלָּה, מִמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיכֶם וְעָלֵינוּ זְכוּת: (ועונים: וְעָלֶיךָ יְלַמְּדוּ זְכוּת:) מִמָּרוֹם יִשְׁלַח הָאֵל אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֵיכֶם, וִיבָרֵךְ אֶת לַחְמְכֶם וְאֶת מֵימֵיכֶם, כְּדִכְתִּיב וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ (ועונים: וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל חוֹלִי:). וְהֵסִיר יְהוָה מִמֶּנִּי וּמִכֶּם כָּל חוֹלִי. וְנֶאֱמַר, לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ, אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (ועונים: יְמַלֵּא יְהוָה כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ לְטוֹבָה:) יְמַלֵּא יְיָ כָּל מִשְׁאֲלוֹתַי וּמִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לְטוֹבָה. וְעוֹד כְּלָלְכֶם רִבּוֹתַי הַמְּסֻבִּין כָּאן,

המברך אומר:

תִּתְבָּרְכוּ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, תִּוָּשֵׁעוּ, תִּפָּדוּ, תֻּצָּרוּ, תְּעֻטָּרוּ, תְּמֻגָּנוּ, תְּכֻלְכָּלוּ, תַּצְלִיחוּ, תַּשְׂכִּילוּ, תַּעֲנוּ וְנַעַן עִמָּכֶם

הנמצאים שם אומרים לעומת המברך:

תִּתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, תִּוָּשַׁע, תִּפָּדֶה, תֻּצָּר, תְּעֻטָּר, תְּמֻגָּן, תְּכֻלְכָּל, תַּצְלִיחַ, תַּשְׂכִּיל, תַּעֲנֶה וְנַעַן עִמָּךְ

וממשיכים לומר עמו יחד:

שְׁבָח לְבוֹרֵא עוֹלָם. בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

כּוֹס שֶׁלְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן (בסעודת מילה וכיוצא בה)
המברך אומר: סַבְרֵי מָרָנָן: והם עונים: לְחַיֵּי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן: (אמן)

ומריק מעט יין מהכוס לכוס אחר, ומשגרו לאם הנימול שתשתה, ואחר כך שותה הוא מהכוס (ודי בטעימה כל שהוא) ונותן להיושבים לצידו לשתות, משום חיבוב מצוה.

בברכת המזון בבית האבל

מתוך ספר עילוי נשמות, הוצאת פעולת צדיק

בשבת, ברכת־המזון כבשאר שבתות, דהיינו שאין מזמנים בנוסח "נברך מנחם אבלים", ואין אומרים ברכת אבלים, ואפילו אם אין אחרים אוכלים עמו והוא מברך ביחידות או ג' אבלים. אך אין מברכין אותה על הכוס, אפילו כשיש שם עשרה.
דורש תלמיד חכם בסוף הסעודה מעין המאורע. ולאחר מכן נהגו לומר מזמור כ"ג ("מִזְמוֹר לְדָוִד"), מזמור מ"ט ("שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים") ומזמור ס"ז ("לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת"), ואחריהם "גָּבְרוּ חֲסָדָיו".
ברכת־המזון מנהגינו שאומר הרב בלא כוס, כדי למעט בשמחה.

זִמּוּן בְּבֵית הָאָבֵל

המברך: רִבּוֹתַי בָּרֵכוּ. והם עונים: בָּרֵךְ:
ואומר: נְבָרֵךְ (מעשרה מוסיף: לֵאלֹהֵינוּ) מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:
והם עונים: בָּרוּךְ (מעשרה מוסיפים: אֱלֹהֵינוּ) מְנַחֵם אֲבֵלִים שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:

ומברך ברכת המזון כנוסח הרגיל (הזן · נודה לך · רחם), ובברכה השלישית רבים נוהגים לומר נוסח זה במקום "ובנה":

נַחֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן, וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶת הָאֲבֵלִים הַמִּתְאַבְּלִים בָּאֵבֶל הַזֶּה. נַחֲמֵם מֵאֶבְלָם, וְשַׂמְּחֵם מִיגוֹנָם. כָּאָמוּר, כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלַיִם תְּנֻחָמוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם: (המברך אומר בלחש) אָמֵן.

האבל עצמו גם כן אומר הברכה בנוסח זה, כגון שאין שם אפילו שלושה לזימון, או אפילו כשיש שלושה אלא שהוא המברך. ואם אין האבל נמצא עם המנחמים, אין לומר זה אלא יאמר הנוסח הרגיל.

בִּרְכַּת אֲבֵלִים

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הָאֵל, אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ, אַדִּירֵנוּ, בּוֹרְאֵנוּ, קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב. הַמֶּלֶךְ הַחַי, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. אֵל אֱמֶת, דַּיָּין אֱמֶת, שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק, שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ, שֶׁאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו, וּבַכֹּל אָנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָרְכוֹ:

ואומרים שלוש פעמים, ומשנים החתימה בכל פעם:

תִּכָּלֶה הָרָעָה הַזֹּאת מִן הַבַּיִת הַזֶּה, וּמִבָּתֵּינוּ, וּמִבָּתֵּי עַמּוֹ כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל. גּוֹדֵר פְּרָצוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, הוּא יִגְדּוֹר בְּעַד הַפִּרְצָה הַזֹּאת, וּבְעַד פִּרְצוֹת כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן:

תִּכָּלֶה הָרָעָה הַזֹּאת... בַּעֲגָלָא וּבִזְמָן קָרִיב [רבים נוהגים לסיים כאן: בְּרַחֲמֵי שְׁמַיָּא] וְאִמְרוּ אָמֵן:

תִּכָּלֶה הָרָעָה הַזֹּאת... לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם וְאִמְרוּ אָמֵן:

אינו מאריך להוסיף בקשות "הרחמן" כבשאר ימים, וכן אינו אומר ברכת האורח.

הָרַחֲמָן יְנַחֵם אֲבֵלִים: הָרַחֲמָן יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים: הָרַחֲמָן יִשְׁתַּבַּח לְדוֹרֵי דוֹרִים: הָרַחֲמָן יִתְפָּאֵר לְנֵצַח נְצָחִים: הָרַחֲמָן יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד: הָרַחֲמָן יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

מַגְדִּיל (בראש חדש, חנוכה ופורים אומר: מִגְדּוֹל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ, וְעוֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ, וְדוֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: (בָּרוּךְ הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ):

אחרי ברכת המזון, יש נוהגים לומר: אֱלֹהִים יְנַחֵם אֲבֵלִים — ומשיבים שאר המנחמים: אֱלֹהִים יְנַחֵם אֲבֵלִים — והאבלים עונים: אָמֵן. ויש שנוהגים לומר כולם יחד שלוש פעמים. ואחר כך יש נוהגים לומר השכבה, "רבי חנניא בן עקשיא", והאבל אומר קדיש דרבנן.

גברכה מעין שלוש

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

על מזונות: עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה  ·  על יין: (וְ)עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן  ·  על פירות משבעת המינים: (וְ)עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ

וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה, שֶׁרָּצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ. רַחֵם יְיָ אֱלֹהֵינוּ (עָלֵינוּ וְ)עַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ, (וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ,) וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָּׁה וּבְטַהְרָה. (כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אָתָּה). בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, עַל הָאָרֶץ

על מזונות: וְעַל הַמִּחְיָה:  ·  על פירות משבעת המינים וכן על יין: וְעַל פֵּירוֹתֶיהָ:  ·  (על יין ופירות חוץ לארץ חותם: וְעַל הַפֵּירוֹת:)

דברכת אשר יצר

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים וַחֲלָלִים חֲלָלִים, מֵהֶם סְתוּמִים וּמֵהֶם פְּתוּחִים. שְׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִפָּתֵחַ, אֵינוּ יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

מהלכות הברכה ומחשיבותה
בכל פעם שנפנה או שמטיל מים, ואפילו רק טפה אחת, ירחוץ ידיו במים ויברך "אשר יצר" בכוונה גדולה, והיא סגולה לרפואה שלימה.
אם הטיל מים או נפנה ושכח מלברך, ואחר כך שוב הטיל מים או נפנה ונזכר שבראשונה לא בירך — אינו צריך לברך רק פעם אחת.
העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו קודם ברכת אשר יצר וגם צריך ליטול ידיו לסעודה — המחוור והנכון שהנטילה תהיה כדין והיא עולה לכאן ולכאן; ויברך תחילה "על נטילת ידים", ואחר כך "אשר יצר", וכשיתחיל לאכול יברך "המוציא".
כתב רבי משה ן' מכיר זצ"ל בספר סדר היום: "יברך אותה בכוונה ויאמר מלה במלה, לא יחלה כל ימיו ולא יצטרך לרופא ולא לרפואתו".

ע"פ ספר שולחן ערוך המקוצר, אורח חיים סימן ד' וסימן כ"ז

הברכת בורא נפשות

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָא חַי הָעוֹלָמִים:

וברכת האילנות

היוצא בימי ניסן ורואה אילני מאכל שמוציאין פרח, מברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם, וּבָרָא בוֹ בִּרְיוֹת טוֹבוֹת כְּדֵי לְהִתְנַאוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם:

ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה, ואם איחר מלברך עד שגדלו הפירות לא יברך עוד. אבל קודם שגדלו יכול לברך, אפילו אם לא בירך בפעם הראשונה שראה את הפרחים. ומנהג הספרדים לומר ברכה זו ברב עם ובתוספת מזמורים ובקשות, ואצלינו וכן אצל האשכנזים לא נהגו זאת.

ע"פ ספר שולחן ערוך המקוצר, אורח חיים סימן מ"ו סעיף א'

זברכת הלבנה

עומדים מחוץ לכניס תחת כיפת השמים, ואומר השליח ציבור בקול רם:

תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִלְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל אֵלָא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם פַּעַם אַחַת בַּחֹדֶשׁ דַּיָּם. אֲמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ מֵעוֹמֵד:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חוֹק וּזְמָן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָתָם. שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם. פּוֹעֲלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתָן אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ לִהְיוֹת עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בֶטֶן. שֶׁהֵם (נ"א: שְׁהֶם) עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ. וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ. מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים: (אמן)

ומכאן אומרים הקהל והשליח ציבור עד "עֲלֵיהֶם תִּפֹּל" שלוש פעמים.

סִימָן טוֹב תְּהֵא לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל: (ג"פ)

בָּרוּךְ יוֹצְרִיךְ. בָּרוּךְ עוֹשִׂיךְ. בָּרוּךְ קוֹנִיךְ. בָּרוּךְ בּוֹרְאִיךְ: כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ מְרַקְּדִים כְּנֶגְדִּיךְ וְאֵין אָנוּ יְכוּלִים לִיגַּע בִּיךְ. כָּךְ אִם יְרַקְּדוּ אֲחֵרִים כְּנֶגְדֵּנוּ לְהַזִּיקֵנוּ לֹא יוּכְלוּ לִיגַּע בָּנוּ. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן: כָּאָבֶן (נ"א: כָּאֶבֶן) יִדְּמוּ. זְרוֹעֲךָ בִּגְדֹל וָפַחַד אֵימָתָה עֲלֵיהֶם תִּפֹּל:

וחוזרים ואומרים "סִימָן טוֹב" וכו' שלוש פעמים, ואחר כך אומרים:

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם: דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם: דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם: אָמֵן. אָמֵן. אָמֵן: סֶלָה. סֶלָה. סֶלָה:

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים. וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי:

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל: יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ: יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה: יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

הַלְלוּיָהּ. הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ. הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ: הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו. הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ: הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר. הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל. הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב: הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע. הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. הַלְלוּיָהּ:

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת: דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:

כשיש עשרה אומרים "רִבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא" וקדיש דעתיד. ומברכין זה לזה שלוש פעמים בברכת "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם".

חמקבץ ברכות שונות

בִּרְכוֹת הַנֶּהֱנִין

על מיני מזונות מחמשת מיני דגן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת:

על פירות האילן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הָעֵץ:

על פירות האדמה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה:

על יין:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן:

השותה מים לצמאו, או שאר משקין להנאתו, וכן האוכל מיני מאכלים שאינם פירות ואינם מזונות ואינם לחם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ:

על ריח טוב שבפירות, מברך לפני ההרחה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַנּוֹתֵן רֵיחַ טוֹב בַּפֵּרוֹת:

בִּרְכוֹת הַבְּשָׂמִים

על ריח טוב שבעצים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים:

על ריח טוב שבעשבים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא עִשְׂבֵּי בְשָׂמִים:

על תערובת של מיני ריחות טובים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים:

בִּרְכוֹת הָרְאִיָּה, הַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמָן הַזֶּה:

הרואה את הים הגדול · הרואה ברקים, או הרים גבוהים ביותר, או חמה בתקופתה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עוֹשֵׂה בְרֵאשִׁית:

השומע רעמים, או רעידת אדמה, או זיקים ורוחות שנשבו בזעף:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם:

הרואה הקשת בענן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית. נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ. וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ:

הרואה בריות טובות ואילנות טובות:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ:

הרואה בתי ישראל בישובם בארץ ישראל · הרואה בתי כנסיות בישובן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מַצִּיב גְּבוּל אַלְמָנָה:

הרואה מלכי ישראל:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁחָלַק מִכְּבוֹדוֹ לִירֵאָיו:

הרואה מלכי האומות:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן מִכְּבוֹדוֹ לְבָשָׂר וָדָם:

הרואה חכמי ישראל:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁחָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו:

הרואה חכמי אומות העולם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן מֵחָכְמָתוֹ לְבָשָׂר וָדָם:

הרואה את חברו לאחר שלושים יום מברך "שהחיינו". ולאחר שנים עשר חודש:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מְחַיֶּה הַמֵּתִים:

הרואה בתי כנסיות בחורבנן, וכן השומע שמועה רעה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, דַּיָּן הָאֱמֶת:

על בשורות טובות:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב:

הרואה מקום שנעשה לו נס:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה לִי נֵס בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

הרואה מקום שנעשו נסים לאבותינו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה:

הרואה קברי ישראל, ולא ראה אותם הקברים בשלושים הימים האחרונים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין, וְכִלְכַּל אֶתְכֶם בַּדִּין, וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין, וַעֲתִיד לַהֲקִימְכֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא בַּדִּין. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְחַיֶּה הַמֵּתִים:

בִּרְכַּת הַגּוֹמֵל

ארבעה חייבים להודות וסימנם ח'י'י'ם' (חולה שנתרפא, יורדי הים, יוצא מבית האסורים, הולכי מדבריות). וחייבים לברך בפני עשרה. נשים אינן מברכות ברכה זו מפני הצניעות, שהרי צריך לאמרה בפני עשרה אנשים, ואין לפרוץ גדר ולשנות המנהג בזה.

יוֹדוּ לַיְיָ חַסְדּוֹ. וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם. וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַגּוֹמֵל לַחַיָּבִים טוֹבוֹת שֶׁגְּמָלַנִי טוֹב:

ועונים: אָמֵן. שֶׁגְּמָלְךָ טוֹב הוּא יִגְמָלְךָ, סֶלָה:

בִּרְכוֹת הַמִּצְוֹת

הטובלת לטהרתה, מברכת קודם הטבילה (וגר מברך אחר הטבילה):

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה:

הקובע מזוזה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ (לעצמו) לִקְבּוֹעַ מְזוּזָה (לאחרים) עַל קְבִיעַת מְזוּזָה:

כשקובע מזוזה לעצמו מברך "שהחיינו", ולאחרים אינו מברך.
העושה מעקה קבוע וחזק וגבוה עשרה טפחים שלא יפול הנופל ממנו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ (לעצמו) לַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה (לאחרים) עַל עֲשִׂיַּת מַעֲקֶה:

טקריאת שמע שעל המיטה

אם לא קרא שלוש הפרשיות של קרית־שמע כשהיה לילה, אזי יאמר שלשתן בקרית־שמע שעל המיטה. אבל אם אמרן בלילה, אינו צריך לומר כאן כי אם פרשה ראשונה בלבד; ומכל מקום יש מצריכים למצוה מן המובחר לומר כל שלושת הפרשיות. וגם הנשים ראוי שתאמרנה קרית־שמע שעל המיטה ופסוקי שמירה.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שִׁינָה עַל עֵינַי, וּמֵאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי שֶׁתַּצִּילֵנִי מִיֵּצֶר רָע וּמִפֶּגַע רָע וְאַל יְבַהֲלוּנִי חֲלוֹמוֹת רָעוֹת וְלֹא הִרְהוּרִים רָעִים וְתִהְיֶה מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְתַעֲמִידֵנִי מִמֶּנָּה לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, וְהָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמֵּאִיר לְכָל הָעוֹלָם:

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, יְיָ, אֱלֹהֵינוּ, יְיָ, אֶחָד:

ואומר בלחש:

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל־לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל־מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ:

לאחר שאמר ברכת "המפיל", לא יפסיק באכילה או בשתייה או בדיבור עד שיישן, אלא אם כן הוזקק לעניין נחוץ; וכל שכן שאם נצרך לנקביו שיברך "אשר יצר" אחר כך. וגם אחרי חצות הלילה מברכים אותה בהזכרת השם, בכל זמן שהולך לישן בלילה עד עלות השחר, ואפילו אין דעתו לישן אלא קמעא. אך הישן ביום אין לו לברך "המפיל", ואינו קורא את שמע.

ההלכות מתוך שולחן ערוך המקוצר סימן נ"ב

ישבע ברכות

בסעודת חתן מוסיף ברכות חתנים. ואין מברכים אותן אלא כשיש פנים חדשות, דהיינו אנשים שלא שמעו עדיין שבע ברכות לחתן ולכלה אלו, אפילו בעת החופה; ולכתחילה משתדלים שיהיו לכל הפחות שניים. ובסעודה הראשונה שלאחר החופה מברכים שבע ברכות אף על פי שאין שם פנים חדשות. ובשאר סעודות, אם אין פנים חדשות מברכים ברכה אחרונה בלבד ("אשר ברא").
המברך אומר: סַבְרֵי מָרָנָן: והקהל עונים: לְחַיֵּי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְרִי הַגָּפֶן: (אמן)

[בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא (או עֲצֵי) (או עִשְׂבֵּי) (או מִינֵי) בְשָׂמִים: (אמן)]

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ: (אמן)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם: (אמן)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת־הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיָן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, יוֹצֵר הָאָדָם: (אמן)

שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל עֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ: (אמן)

שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמַּחֲךָ יְצִירְךָ מִקֶּדֶם בְּגַן עֵדֶן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה: (אמן)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה וְרִנָּה, אַהֲבָה וְאַחְוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, יִשָּׁמַע מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֻפּוֹת חֲתָנִים מִמִּשְׁתֶּה, וּנְעָרִים מִנְּגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה: (אמן)

הָא מַכְשְׁטָא, הָא מַצְלְחָא. מֵימְרָא דִּשְׁמַיָּא יְשַׁוֵּי תַּקַּנְתָּא בְּאוֹרְחָא הָדָא. הַצְלָחָה וְסִימָנָא מְעַלְּיָא בְּאוֹרְחָא הָדָא. יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת בְּיִשְׂרָאֵל כַּיּוֹם הַזֶּה. יִהְיוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב. אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ וִישַׂמְּחֵנוּ. יִשְׂמַח חָתֹן בַּכַּלָּה, וְכַלָּה תִּשְׂמַח בֶּחָתָן. יִפְרוּ וְיִרְבּוּ גַּם שְׁנֵיהֶם. אָב הָרַחֲמָן יַצְלִיחַ לֶחָתָן הַזֶּה וְלַכַּלָּה הַזֹּאת וְיִטַּע שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. וְאִמְרוּ אָמֵן:

כְּלַל הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וּבַמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבַגְּמָרָא וּבַהֲלָכוֹת וּבָאַגָּדוֹת יִתְקַיְּמוּן בָּךְ וּבְזַרְעָךְ וּבְזֶרַע זַרְעָךְ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת. וְכָל רִבּוֹתַי הַמְסֻבִּין כָּאן וְכָל יִשְׂרָאֵל, כּוּלָּם יִהְיוּ בִּכְלַל בְּרָכוֹת אֵלּוּ. כֵּן תְּהֵי רַעֲוָא מִן שְׁמַיָּא וְאִמְרוּ אָמֵן:

ואחר כך עומד החתן ואומר לפני האורחים: בֵּרַכְתֶּם אוֹתִי, אֱלֹהִים יְבָרֵךְ אֶתְכֶם. שִׂמַּחְתֶּם אוֹתִי, אֱלֹהִים יְשַׂמַּח אֶתְכֶם: — והם משיבים: בָּרוּךְ תִּהְיֶה: ושותה החתן מן הכוס, וכן היושבים על ידו, ואין צריך לברך שוב "בורא פרי הגפן".
נהגו שבגמר השמחה, כשנפרד כל אחד מהחתן, מברכו: אֱלֹהִים יִבְנֶה בֵּיתָךְ: — ועונה החתן (לנשוי): בֵּיתְךָ לֹא יֶחְסָר: ולרווק אומר: בֵּיתְךָ יִבָּנֶה:

מתוך סידור פעולת צדיק

יאברכת הפרשת חלה

חיובה: עיסה החייבת בהפרשה היא העשויה מחמשת מיני דגן — חיטה, שעורה, כוסמת, שיבולת שועל ושיפון. ומצות הפרשת חלה דוקא מן העיסה, משנתערב הקמח במים.
שיעור העיסה: החייבת בברכה הוא מ־1,666 גרם מן הקמח בלבד. ומ־1,200 גרם ראוי שתפריש בלא ברכה, רק טוב שתאמר אז "הֲרֵי זוֹ חַלָּה"; ופחות מזה אין צורך שתפריש כלל.
שיעור החלה: לכתחילה צריכה להפריש חלק אחד מארבעים ושמונה (1/48) מן העיסה. ולכן מנהגינו להפריש גודל כביצה, דהיינו 56 גרם או יותר.
זמן ההפרשה: טוב להמתין מלהפריש חלה עד לאחר גמר הלישה, כשתיעשה כל העיסה גוף אחד ואז תפריש (ואם שכחה וכבר נאפה הכל, צריכה להפריש מן הפת).
קודם ההפרשה תברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ לְהַפְרִישׁ חַלָּה:

וכשמפרישה לאחרים (ברשותם) תברך בנוסח:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הַפְרָשַׁת חַלָּה:

ואז תפריד בידה חתיכה מן העיסה 56 גרם כשיעור ביצה, ותאמר: "הֲרֵי זוֹ חַלָּה". ולאחר מכן תעטוף החלה בנייר כסף ותשרפנה בנפרד (ולא תחת סיר או בתוך תבנית בתנור), ובשעת הדוחק כשאי אפשר לשרפה יש לקברה או לעטפה בנייר ולהניחה באשפה. וראוי שתשטוף אחר כך ידה במים או תקנחנה.
תפילה בשעה שהמצוה בידה

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁהַמִּצְוָה שֶׁלְּ־הַפְרָשַׁת חַלָּה, תֵּחָשֵׁב כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ. וְתֵחָשֵׁב הֲרָמַת הַחַלָּה שֶׁאֲנִי מְרִימָה, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן שֶׁהֻקְרַב עַל הַמִּזְבֵּחַ, שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן. וּכְמוֹ שֶׁלְּפָנִים הָיְתָה הַחַלָּה נְתוּנָה לַכֹּהֵן וְהָיְתָה זוֹ לְכַפָּרַת עֲוֹנוֹת, כָּךְ תִּהְיֶה לְכַפָּרָה לַעֲוֹנוֹתַי, וְאָז אֶהְיֶה כְּאִלּוּ נוֹלַדְתִּי מֵחָדָשׁ נְקִיָּה מֵחֵטְא וְעָוֹן [וְאוּכַל לְקַיֵּם מִצְוַת שַׁבַּת קֹדֶשׁ וְהַיָּמִים הַטּוֹבִים עִם בַּעְלִי (וִילָדֵינוּ), לִהְיוֹת נִיזוֹנִים מִקְּדֻשַׁת הַיָּמִים הָאֵלֶּה]. וּמֵהַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁלְּ־מִצְוַת חַלָּה נִהְיֶה (אֲנַחְנוּ וִילָדֵינוּ) נִיזוֹנִים תָּמִיד מִיָּדָיו שֶׁלְּ־הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּברוֹב רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, וּברוֹב אַהֲבָה, וְשֶׁתִּתְקַבֵּל מִצְוַת חַלָּה כְּאִלּוּ נָּתַתִּי מַעֲשֵׂר. (וְיִהְיוּ יְלָדֵינוּ צַדִּיקִים וְיִרְאֵי שָׁמַיִם, וְיוֹדְעֵי שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ). וּכְשֵׁם שֶׁהִנְנִי מְקַיֶּמֶת מִצְוַת חַלָּה בְּכָל לֵב, כָּךְ יִתְעוֹרְרוּ רַחֲמָיו שֶׁלְּ־הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשָׁמְרֵנִי מִצַּעַר וּמִמַּכְאוֹבִים כָּל הַיָּמִים. וְכֵן יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן.

דיני מאכלים שונים
אטריות, גִּחְנוּן, זְלַאבְּיא, מְלַוַּח, מקרונים וסופגניות — פטורים מן ההפרשה, והמחמיר יפריש בלא ברכה.
בְּלִינְטְשֵׁס (חביתיות), עיסת אורז וַעֲצִיט — פטורים מן ההפרשה.
כֻּבַּאנֶה — אם היא בתבנית פתוחה בתוך תנור אפייה, חייבת בהפרשה בברכה; ואם נתבשלה בכלי סגור, חייבת בהפרשה בלא ברכה.
ככרות לְחוּח — אם הם עבים באמצעיתם כ־8 מילימטר או יותר, חייבים בהפרשה בברכה (כשנצטרף מהם כשיעור בתוך כלי אחד שיש לו דפנות, או שהניחתם בתוך מפה מיד לאחר האפייה וכיסתה אותם גם מלמעלה באותה המפה). ואם עוביין מ־4 עד 7 מילימטר — חייבים בהפרשה בלא ברכה; ואם עוביין 2–3 מילימטר — פטורים מהפרשה.

ע"פ ספר שולחן ערוך המקוצר, יורה דעה ח"ב סימן ק"ע

יבברכת טבילת כלים

חובת טבילה בברכה היא דוקא לכלים שמשתמשים בהם למאכל ולמשקה כשהם ראויים לאכלם ולשתותם מיד, בלא שום תיקון נוסף — כגון: בלנדרים, גביעים, דודים, טוסטרים, כוסות, כיסוי הקדירות, כפות, כפיות, מזלגות, מחבתות (חוץ מטפלון), מיקסרים (החלקים הנוגעים במאכל), מסננות, מצקות, סירים, סכינים לחיתוך לחם ירקות ופירות, צלחות, קומקומים, קערות, רשתות לצלייה, שפודים ותבניות.
ואלו הצריכים טבילה בלא ברכה: כלי לישת בצק, כלי שריית הבשר מליחתו והדחתו, מחבת "טפלון", מטחנת בשר, סכין של שחיטה, סכין שמפשיטים ושמנקרים ושמחתכים בה את הבהמה, פטיש לרידוד שניצל וכדומה.
ובכלים שאין המאכל עצמו נוגע בהם, אין צריך טבילה כלל — כגון חצובה (כִּירַיִם), מגשים שאין מניחים עליהם את המאכלים אלא בתוך צלחות על גביהם, פותחן בקבוקים וקופסאות, ופלאטה של־שבת. ובכלי העשוי מאבן, חרס, חרסינה, עץ, עצם וקרמיקה המצופים בדברים החייבים טבילה — יש בזה כמה חילוקים, ולכן צריך להטבילם בלא ברכה; וכן בהיפך. טרמוסים — אין לברך עליהם מספק.
קודם הטבילה יאחז הכלי בימינו ומברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל טְבִילַת כֶּלִי:

ועל שנים או יותר, הנוסח: עַל טְבִילַת כֵּלִים: — ויטביל מיד בסיום הברכה ללא הפסק, ודי בהטבלתו פעם אחת, אלא אם כן חושש שלא הגיעו המים לאיזה מקום.

ע"פ שולחן ערוך המקוצר, יורה דעה ח"א סימן קל"ח

יגסדר הפרשת תרומות ומעשרות

לפני ההפרשה ולאחריה — הכנה מעשית
רכז במקום אחד את כל המצרכים הטעונים הפרשה; אם הם באריזות סגורות, פתח אותן; אם מצרכים מסוג אחד נמצאים בכמה אריזות, הצמד אריזות אלה זו לזו.
שים לב שהמצרכים, ובמיוחד נזילים (יין, מיצים וכד'), לא ינועו בזמן ההפרשה. הפרד קצת יותר מאחד ממאה (1% ועוד קצת) מכל מין.
בטבל ודאי יש לברך קודם אמירת נוסח ההפרשה. כשהפירות בוודאי חייבים במעשר־שני, יש לברך קודם אמירת נוסח החילול.
יש לדעת קודם ההפרשה אם הפירות חייבים במעשר שני או במעשר עני, לפי השנים (א.ב.ד.ה. — מעשר שני; ג.ו. — מעשר עני). שנת המעשר מתחלפת ברוב הגידולים בא' בתשרי, ובפירות האילן בט"ו בשבט.
אין להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלו בשנה זו על פירות שגדלו בשנה אחרת; ואם הפריש — לא עשה כלום, והכל נשאר טבל.
אחר ההפרשה: קבור את התרומה הגדולה ותרומת־המעשר, או עטוף אותן היטב והניחן באשפה. תרומת נוזלים יש לשפוך, ולפני השימוש בכלי יש לשטפו. אם הפרשת מעשר־עני מטבל ודאי, עליך ליתנו לעני או לגבאי צדקה.
המפריש תרומות ומעשרות יוציא מהפירות מעט יותר מאחד ממאה. ואם הם טבל ודאי יברך קודם ההפרשה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ (לעצמו) לְהַפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת: (לאחרים) עַל הַפְרָשַׁת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת:

ואומר (נוסח זה נאמר גם בספק טבל; וכשהם יותר ממין אחד יאמר בכל ההפרשה "כל מין על מינו"):

וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יְהֵא בְּצַד דָּרוֹם שֶׁלַּ־פֵּרוֹת (כָּל מִין עַל מִינוֹ).

ואם הם טבל ודאי יברך:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ (כשמחלל על פירות) עַל חִלּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. (כשמחלל על כסף) עַל פִּדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

ויאמר (גם בספק טבל):

וּמְחֻלָּל הוּא וְחוּמְשׁוֹ (כשמחלל על כסף:) עַל פְּרוּטָה בְּמַטְבֵּעַ שֶׁיֵּחַדְתִּיהָ לְחִלּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי: (וכשמחלל על ככר או על פרי:) עַל כִּכָּר זֶה, אוֹ עַל פְּרִי זֶה.

(וכשאין מוסיף חומש, כגון שמחלל פירות חבירו, ידלג על התיבות "הוא וחומשו".)
ובשנות מעשר עני יאמר במקום "ומעשר שני" וכו': וּמַעֲשֵׂר עָנִי יְהֵא בְּצַד דָּרוֹם שֶׁלַּ־פֵּרוֹת (כָּל מִין עַל מִינוֹ). ואם הוא מסופק מאיזו שנה הם, יאמר אחרי שחילל: וְאִם צָרִיךְ מַעֲשֵׂר עָנִי, יְהֵא מַעֲשֵׂר עָנִי בְּצַד דָּרוֹם שֶׁלַּ־פֵּרוֹת (כָּל מִין עַל מִינוֹ).
נטע רבעי · נוסח מקוצר · נוסחי החזון איש והרמב"ם
אם ישנו ספק אם הם פירות רבעי, אומר הנוסח בלא הברכות ואחר כך ימשיך ויאמר: אִם הֵם רְבָעִי יְהֵא מְחֻלָּל הוּא וְחוּמְשׁוֹ עַל פְּרוּטָה בְּמַטְבֵּעַ שֶׁיֵּחַדְתִּיהָ לְחִלּוּל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּרְבָעִי.
פירות שהם רבעי ודאי — אינו מעשרם אלא רק מחללם, ומברך קודם החילול:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן נֶטַע רְבָעִי:

ומחללם על שווה פרוטה ואומר: הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִים הֵם וְחוּמְשָׁם עַל פְּרוּטָה זוֹ (או עַל כִּכָּר זֶה) (או עַל פְּרִי זֶה).
נוסח ההפרשה בקצרה — למי שאינו זוכר בדיוק את הנוסח, יכול לומר (לאחר שהפריש יותר מאחד ממאה): כָּל הַהַפְרָשׁוֹת וְחִלוּלֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּרְבָעִי יָחוּלוּ כַּדָּת כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּנֹּסַח שֶׁנִּמְצָא בִּרְשׁוּתִי.
נוסח ההפרשה על־פי שיטת החזון איש: הַיּוֹתֵר מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן הֲרֵי הוּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בְּצַד צָפוֹן (כָּל מִין עַל מִינוֹ). אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן וְעוֹד תִּשְׁעָה חֲלָקִים כְּמוֹתוֹ בְּצַד צְפוֹנָן שֶׁלַּ־פֵּרוֹת הֲרֵי הֶם מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן (כָּל מִין עַל מִינוֹ). אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁעֲשִׂיתִיו מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן יְהֵא עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר (כָּל מִין עַל מִינוֹ).
נוסח ההפרשה על־פי הרמב"ם ושולחן ערוך: אֶחָד מִמֵּאָה שְׁמּוּנַח כָּאן יִשָּׁאֵר טֶבֶל. וְהַיּוֹתֵר מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁיֵּשׁ כָּאן, הֲרֵי הוּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה בְּצַד צְפוֹנוֹ עַל הַכָּל (כָּל מִין עַל מִינוֹ). אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שְׁאָמַרְתִּי שֶׁיִשָׁאֵר טֶבֶל, וְעוֹד תִּשְׁעָה חֲלָקִים כְּמוֹתוֹ בְּצַד צְפוֹנָן שֶׁלַּ־פֵּרוֹת, הֲרֵי הֶם מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן (כָּל מִין עַל מִינוֹ). אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁעֲשִׂיתִיו מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עַל הַכָּל (כָּל מִין עַל מִינוֹ).

ידסדר עירובי תבשילין

יום־טוב שחל להיות בערב־שבת — אסור לאפות או לבשל בקדירה נפרדת לשבת, אלא על־ידי עירובי תבשילין שעושה בערב יום טוב. דהיינו שלוקח בידו איזה תבשיל או צלי, ונוהגין לקחת גם פת.
התבשיל צריך שיהא דבר שדרכו לאכלו עם פת, כגון בשר או דגים או ביצים; אבל דבר שאין דרכו לאכלו עם פת, כגון דייסא, לא מהני.
שיעור התבשיל והפת — מכל אחד כזית, בין לאחד בין למאה בין לאלפיים; ויש להדר אחר מנה יפה לכבוד המצוה.
הפת יכולה להיות פרוסה. ואם היא שלימה, טוב שיניחנה בשבת ללחם משנה, ובסעודה שלישית יבצע עליה — דכיון דאתעביד בה מצוה חדא זימנא, יתעביד בה נמי מצוה אחריתא. אבל מצד הדין, יכול לאכלה אחר שהכין צרכי שבת.
אם מערב על אחרים — צריך לזכּות להם על ידי אדם אחר. אומר לו: "זְכֵה בזה בשביל פלוני ופלוני", או "בשביל כל בני העיר הזאת"; ונותנו לזוכה, והלה מגביהו טפח ואומר "זָכִיתִי" (כן הוא מנהגינו). וחוזר ונוטלו ממנו, ומברך ואומר הנוסח:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵרוּב:

בְּהַדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שַׁרֵי לַן לֶאֱפַוְיֵי, וּלְבַשְּׁוֵלי, וּלְאַטְמַוְנֵי, וּלְאַדְלַוְקֵי שְׂרָגָּא, וּלְמֶעֱבַד כָּל צָרְכַּנָא, מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת.

ואם מערב על אחרים, מוסיף: לַנָא וּלְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעִיר (או שֶׁבַּמְּדִינָה) הַזֹּאת. — ואם אינו מבין לשון זה, יאמר בלשון שהוא מבין. ומי שלא בירך או שלא אמר הנוסח, אינו מעכב.

שולחן ערוך המקוצר סימן צ"ז