עשר תעשר

בתורה מצאנו חיוב לתת מעשרות מתבואת האדמה, אך לא מעשר כספים. עם זאת, חז״ל למדו מן הפסוק ״עשר תעשר״ כי האדם צריך לתרום עשירית מהכנסותיו באשר הן וללא תלות במקורן. צהר לאתיקה

מכאן נובעת גם העמימות: כשמבקשים לעמוד על פרטי החובה — אופן החישוב, מיהם הנמענים — נתקלים במחלוקות שקיימות גם בימינו.

זהו המקור המרכזי לכל בורר האחוזים במחשבון:

שיעור נתינתה: אם ידו משגת — יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך — יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה שאמרו — שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמ״ט סעיף א׳

שלוש מדרגות, ומעליהן מדרגה רביעית שאינה מספר קבוע כלל:

• כפי צורך העניים — למי שידו משגת. אין כאן אחוז, אלא הצורך שלפניו.
• חומש — 20% — מצווה מן המובחר, וגם התקרה.
• מעשר — 10% — מידה בינונית. שיעור הבסיס המקובל.
• פחות ממעשר — ״עין רעה״ בלשון השולחן ערוך.

יש שדייקו באהבת חסד (ח״ב פרק י״ט) בדעת הרמב״ם, שאם יש עניים וצרכיהם גדולים וידו משגת ליתן חומש — חייב בחומש מדינא, ורק כשאין ידו משגת לכך זו מצווה מן המובחר. הבחנה זו לא הובאה בשולחן ערוך.

ואל יבזבז אדם יותר מחומש, שלא יצטרך לבריות. ודוקא כל ימי חייו — אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה. הגהת הרמ״א שם

ההיגיון גלוי: מי שנותן יותר מדי עלול להפוך בעצמו לנזקק. זו הסיבה שהמחשבון יציג אזהרה אם תגדיר שיעור מעל 20% — לא כדי למנוע ממך, אלא כדי שתדע שאתה חורג ממה שההלכה המליצה עליו, ותשאל רב.

בכיוון השני יש רצפה: לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה — לא קיים מצוות צדקה. ומי שאינו יכול לתת, כגון עני המתפרנס מן הצדקה, נותן את מינימום הנתינה ולא את כל המעשר.

פרט שנוטים לפספס, והוא הסיבה לכרטיס ״קרן״ הנפרד למעלה. מי שמתחיל לתת חומש: בשנה הראשונה מפרישים מהקרן — כלומר מכלל הנכסים הקיימים בידו — ומכאן ואילך רק ממה שהרוויח בכל שנה.

בפועל: מי שיש לו נכסים בשווי מסוים ומחליט היום לנהוג בחומש, ההפרשה הראשונה מחושבת מהצבירה כולה, ולא רק מהמשכורת של אותו חודש. אחר כך המנגנון הופך לשוטף.

שתי עמדות מנוגדות במקורות שנבדקו:

מעשר כספים צריך לתת מהברוטו, אולם ביטוח לאומי שהוא סך מהמשכורת אפשר להוריד מהחישוב מכיוון שהוא כאילו לא בא לידו הכסף, ונראה שגם לעניין מס הכנסה הדין כן. מכון התורה והארץ

חיוב מעשר כספים הוא תמיד לפי הנטו ולא לפי הברוטו. דין.org.il

שתי השיטות מיוצגות במחשבון. אין כאן הכרעה — יש בחירה שאתה עושה, רצוי בהתייעצות עם רב.

כאן ההסכמה רחבה יותר: לכתחילה אפשר לנכות מהמשכורת את ההוצאות הקשורות לעסק — שכירות מקום העבודה, נסיעות וכיוצא בזה — ורק לאחר מכן להפריש, על יסוד הברכי יוסף (יורה דעה סימן רמ״ט) ושו״ת שבט הלוי (חלק ה׳ סימן קל״ג).

• טלפון לצרכי עבודה — ניתן לקזז. אם אינו משמש לעבודה — חייב במעשר ואין לקזז.
• בגד שאינו לצורך העבודה — חייב במעשר, ואין לקזז את עלותו.
• הכנסות מעסק — יש לנכות את הקרן שהושקעה ואת ההוצאות הישירות. שני ענפים בעסק אחד, האחד ברווח והשני בהפסד — ניתן לקזז ביניהם.

עוד נכתב שאדם שמצבו הכלכלי שפיר לא ינכה את ההוצאות אלא יפריש מסכום ההכנסות לפני הוצאות הבית (בית דינו של שלמה; ברכי יוסף; ערוך השולחן; שבט הלוי).

הוצאות ילדים מתחת לגיל 6 — אין לנכות לכל השיטות. ניכוי הוצאות ילדים מעל גיל 6 שנוי במחלוקת, ויש לנקוט כדעת האגרות משה (אבן העזר ח״א סימן ק״ו) שאין לנכות, מפני שבדורותינו ילדים בגילים אלו תמיד סמוכים על שולחן הוריהם.

• מס הכנסה, ביטוח לאומי — ניכויי חובה. אינם חייבים במעשר, וניתן להורידם מהברוטו.
• ניכוי לוועד עובדים — חייב במעשר, ואין להורידו. וכן כל ניכוי שהוא תשלום עבור שירות שהעובד קיבל.
• קופות גמל וקרנות השתלמות — מקזזים מדי חודש, ובעתיד כשהעובד יקבל את הכסף יפריש 10% אז.
• החזר על שכר לימוד או קייטנה — אין לעשר, משום שזה תשלום עבור הוצאה ששולמה.

לא. אין לנכות מסים מהמעשרות — הן מפני שמדובר בתשלומי חובה, כפי שהכריע הט״ז, והן מפני שאינם מחולקים על פי הכללים החלים על מצוות הצדקה הפרטית.

שים לב להבחנה: ניכוי מס מבסיס החישוב הוא שאלה אחת (סעיף ה׳), והשאלה אם התשלום עצמו מקיים את חובת המעשר היא שאלה אחרת. התשובה לשנייה שלילית.

עיקרון מנחה משמעותי הוא מצבו הכלכלי של הנותן, אשר רשאי להשתמש ב׳הקלות׳ באופן חישוב המעשר אשר ימנעו ממנו להזדקק לצדקה בעצמו. עיקרון נוסף הוא החובה לדייק בחישוב — בכל שיטת חישוב שהיא — ולא להתבסס על הערכות לא־מדויקות. צהר לאתיקה

הראשון מסביר למה יש כמה שיטות לגיטימיות. השני הוא הסיבה שכלי כזה שווה משהו: ברגע שבחרת שיטה, החובה היא לספור בה במדויק.