הניקוד — פרט שקל לפספס. לפי חמדת ימים אין מכוונים את הצירוף כאותיות
בלבד, אלא בניקוד של אותיות הפסוק שממנו הוא יוצא. לניסן, שראשי התיבות הם
יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ, הצירוף המנוקד הוא
יִהַוְהָ.
זו הדוגמה היחידה שמצאנו מפורשת.
וגם צירוף אהי״ה. באותו מקור מובא שלצד י״ב צירופי הוי״ה יש י״ב צירופי
אהי״ה, ובכל חודש שולט צירוף אחד מכל אחד מהם, ושניהם נכללים בכוונת החתימה.
את טבלת אהי״ה לא השגנו.
מה לא ודאי — קראו לפני שתסתמכו
הניקוד של אחד־עשר החודשים הנותרים. יש דוגמה מפורשת לניסן בלבד.
לחודשים שהצירוף בהם יוצא מראשי תיבות אפשר לגזור את הניקוד מן הפסוק, אבל
בחודשים שהצירוף יוצא מסופי תיבות (תמוז, אלול, תשרי, טבת, אדר) האותיות
האחרונות הן לרוב אימות קריאה שאין עליהן ניקוד כלל — ואיננו יודעים כיצד
נוהגים בהן. אל תשלימו זאת בניחוש.
חודש אב. יש מקורות המביאים לאב פסוק אחר לגמרי — "הַסְכֵּת וּשְׁמַע
יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה׳ אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ט) —
במקום "הִנֵּה יַד ה׳ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ". לא הוכרע.
שנה מעוברת. לא מצאנו מה נוהגים באדר א׳ ובאדר ב׳ — האם שניהם
נוטלים את אותו צירוף או שיש ביניהם חלוקה. שאלה מעשית שאין עליה כאן תשובה.
חודש אייר. המקור שממנו נלקחה הטבלה גורס "הסכל וידוע". זו כמעט
בוודאות שגיאת דפוס — לשון הכתוב היא "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", וכך אומת
כאן מול נוסח המסורה. בצירוף עצמו אין הבדל.
על מקור אחד מן השניים. מקום הכוונה בחתימת הברכה, וכן עניין הניקוד,
לקוחים מספר חמדת ימים. זהו ספר שהיה בעל השפעה רבה על מנהגי ישראל, אך
ייחוסו שנוי במחלוקת חריפה מאז נדפס, ורבים ייחסו אותו לחוגים שבתאיים ונמנעו
ממנו. אין לנו עמדה בשאלה זו, אך ראוי שתדעו מהיכן הפרט הזה מגיע לפני שתקבעו
אותו כמנהג.
כוונות בלא רב. יש פוסקים הסוברים שאין לאדם להשתמש בכוונות קבליות בלי
הכנה ובלי מורה. זו מחלוקת ותיקה, ואינה שאלה שדף יכול להכריע. אם אתם נכנסים
לזה ברצינות — זו שאלה לרב שלכם.
קדושת הדף. שם הוי״ה הוא משבעת השמות שאינם נמחקים. הצירופים נכתבו כאן
בגרשיים כמנהג הספרים, אך אם תדפיסו את הדף — נהגו בו בהתאם, ואל תשליכוהו לאשפה.